חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, מעניק סעדים פליליים ואזרחיים במידה ואדם עובר על האמור בו. כך למשל, במקרים בהם אדם פירסם דבר אשר עלולו להשפיל אדם אחר בעיני רבים, ניתן להגיש תלונה בתחנת המשטרה כנגד המפרסם בגין לשון הרע. כמו כן, ניתן לתבוע את המפרסם לפיצוי בהליך אזרחי בגין הדברים המשפילים שפרסם. תביעה אזרחית מסוג זה נידונה בפרשה הנידונה.
יש לכם שאלה?
התובע, אשר כיהן כממלא מקום ראש עיריית קריית גת, החליט לתבוע את הנתבע 1, חבר בהנהלת קבוצת הכדורגל מכבי קריית גת, בגין אימרותיו הפוגעות אשר פורסמו בשתי כתבות בעיתון "זמן דרום", המופץ על ידי עיתון מעריב, הנתבע 2. כמו כן, נתבעו בהליך זה עורך העיתון, הנתבע 3, והעיתונאי אשר כתב את הכתבות, הנתבע 4.
על פי כתב התביעה, עסקינן בשתי כתבות אשר פורסמו במדור הספורט המופיע בעיתון, בהן נכתבו אמירות פוגעות אשר נאמרו על ידי הנתבע 1. הכתבה הראשונה עסקה בצירוף בנו של התובע לקבוצת הכדוררגל בקריית גת ובהתנגדותו של הנתבע 1 לכך. בכתבה צוטטו אימרות פוגעות שאותן אמר הנתבע 1 על התובע: "סתם איש קטן שלא סיים כיתה ג'", "ממלא מקום טמבל שלא מסוגל ולא יכול לעשות שום דבר". בכתבה השנייה שפורסמה בעיתון, הובאו תגובות התובע והנתבע 1, תוך ששוב צוטטו אימרות מעליבות מפיו של הנתבע 1: "ככה מתנהגים אנשים מוגבלים כמותו. הוא הרי מוגבל שכלית". לאור האמור, החליט התובע להגיש תביעה בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. הנתבעים טענו כתגובה כי אין מדובר בלשון הרע, ולחילופין, כי על הדברים אשר נאמרו ונכתבו חלות הגנות החוק האמור.
האם מדובר בלשון הרע? האם עמדו לנתבעים הגנות מכוח החוק?
בית המשפט דן בהגדרת "לשון הרע" המופיעה בחוק איסור לשון הרע, לפיה לשון הרע הוא, בין היתר, כל דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם". לפי הלכת בתי המשפט בישראל, כפי שצויין גם בפרשה זו על ידי בית המשפט, אין להסתפק בבחינת לשון הרע מבחינה סובייקטיבית גרידא, מנקודת מבטו של הנפגע, אלא יש לבחון את לשון הרע גם מהבחינה האובייקטיבית.
בעניין זה, בית המשפט קבע כי לא הייתה מחלוקת אמיתית בכך שהאמירות אשר נאמרו היו מעליבות, משפילות ומבזות. כמו כן, ולאור טענה שהעלו הנתבעים, העובדה כי התובע הוא איש ציבור לא הייתה אמורה לשלול ממנו את הגנת החוק. קרי, היותו איש ציבור, כממלא מקום ראש עירייה, "לא הוציאה את הדברים מגדר לשון הרע".
בית המשפט גם לא קיבל את טענת הנתבעים, כי אמירותיו של הנתבע 1 הם במסגרת קללות וגידופים, אשר אינם מצויים תחת הגנת החוק, והכריע כי חלק מן האמירות (כגון: "לא סיים בית ספר יסודי" או "לא עשה צבא") מציינות מצב עובדתי אפשרי, וכי אינן בגדר קללות וגידופים. לאור זאת, בית המשפט קבע כי הדברים אשר נאמרו ופורסמו מהווים לשון הרע.
לאחר מכן, בית המשפט עבר לבחון אם קיימות הגנות כלשהן לנתבעים בנוגע לדברים אשר נאמרו ונכתבו. לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, תהא למפרסם הגנה אם הדברים אשר פורסמו הם אמת ואם יש בהם עניין ציבורי. בעניין זה, בית המשפט קבע, וללא בירור אמיתות האימרות, כי השכלתו של התובע ושירותו הצבאי אינם קשורים למחלוקת בין הצדדים, בדבר כניסת בנו של התובע לתפקיד של שוער בקבוצת הכדור רגל.
הגנה נוספת מופיעה בס' 15 לחוק איסור לשון הרע, לפיה כאשר "אדם המביע דעה על איש ציבור ובענין ציבורי", הוא "יזכה להגנת החוק רק אם הפרסום נעשה בתום לב". בית המשפט קבע כי העובדות אשר פורסמו אינן שייכות לכתבה, וכי הדברים נאמרו ונכתבו מתוך רצון להשפיל את התובע ולהשמיץ אותו ברבים.
בית המשפט החליט לחייב את הנתבעים בפיצוי התובע בסכום של 20,000 שקלים – כאשר על כל נתבע לשלם 5,000 שקלים מסכום זה. כמו כן, ובאותו אופן, כל אחד מהנתבעים חוייב בתשלום חלקו בשכר טרחת עורך דינו של התובע (6,000 שקלים).