לכל אדם במדינה זכות לערער על פסק דין שניתן בעניינו, כאשר הערעור מוגש לערכאה אחת גבוהה יותר. כלומר, ערעור על החלטת בית משפט השלום יוגש לבית משפט המחוזי וכך הלאה. עם זאת, ערכאת הערעור נוטה להתערב בשאלות משפטיות ולא בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. שכן, רק לערכאה זו יכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים והראיות, ולבסס על סמך זאת את הקביעות העובדתיות.

 

יש לכם שאלה?

פורום סכסוכי שכנים

פורום מקרקעין

 

 

ישנם מקרים חריגים בהם ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות, או מטילה ספק במהימנות העדים. מקרים אלו מתרחשים כאשר עולה לחשש לטעות מהותית וברורה של הערכאה הדיונית בקביעת הממצאים העובדתיים, שעלולה לגרום לעיוות דין. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה זה, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור על החלטת בית משפט קמא בעניין זכות המעבר שניתנה למשיב בשטחה של המערערת. על פי העובדות, המשיב התגורר בקומה העליונה של בית בתל אביב, וחלק מחצר הבניין הייתה צמודה לדירתו. המערערת הייתה הבעלים של מגרש סמוך לבית המשיב. כאשר האחרונה החלה לבנות את הבניין על המגרש, המשיב הגיש לועדה המקומית לתכנון ובנייה התנגדות לכך. לאחר משא ומתן, נכרת בין הצדדים הסכם. במסגרתו, המשיב התחייב להסיר את התנגדותו לבנייה ובתמורה, נבנתה חנייה משותפת לשני הבניינים על חלק מהשטח.

 

לטענת המשיב, הכניסה לחניות הייתה צרה, והוא נאלץ לעבור בשטח החנייה של המערערת על מנת להיכנס לשטחו. לדידו, המעבר היה אפשרי רק כאשר רכבי המערערת חנו בעומק החנייה ולא בכניסה. המשיב טען כי במהלך השנים, בני משפחת המערערת נהגו להחנות את רכביהם באופן שמנע מהמשיב להשתמש בחנייתו במכוון. קרי, בכניסה ולא לעומק. לשיטתו, בשל אופן חניית רכבי המערערת, הוא לא היה יכול לממש את זכותו בחנייה. על כן, הוא הגיש לבית משפט קמא תביעה להכיר בזכות המעבר שלו בחצרה של המערערת. מנגד, המערערת טענה כי פעלה על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים וכי החניה בכניסה ולא בעומק נעשתה מטעמי נוחות. לטענת המערערת, פעולה זו הייתה לגיטימית ונבעה מזכותה הקניינית בקרקע.


בית משפט קמא העדיף את גרסתו של המשיב. נקבע שהמערערת ובני משפחתה פעלו בחוסר תום לב והפרו במעשיהם את ההסכם שנכרת בינם לבין המשיב. יתרה מזאת, במעשיהם הם פגעו במשיב והסבו לו נזק, כך שנבצר ממנו לעשות שימוש בזכותו הקניינית בחנייה. בית משפט קמא פסק שגם על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים בעבר ותשריט השטח, היה על המערערת להחנות את כלי רכבה בעומק החנייה ולא בכניסה. בסופו של דבר, המערערת חויבה להכשיר על חשבונה את הכניסה לחניות כך שהמשיב יוכל להחנות את רכביו ללא צורך במעבר בשטחה של הראשונה. בנוסף, נקבע שכל עוד המערערת לא תבצע חובה זו, עליה לאפשר למשיב לעבור דרך חנייתה. קרי, זכות המעבר אותה המשיב דרש הייתה קיימת כל זמן שהמערערת לא הכשירה את הכניסה לחניות מבלי לעבור בשטחה. על כך הוגש ערעור.


דיון והחלטה - בית המשפט דחה את הערעור, המערערת ובני משפחתה פעלו בחוסר תום לב


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הוחלט לדחות את הערעור. נקבע כי עיקר טענותיה של המערערת היו אודות קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, והעדפת גרסתו של המשיב. נפסק כי שופט הערכאה הדיונית בחן לעומק את טענות הצדדים, התנהגותם וההסכם שנכרת ביניהם. בנוסף, המסקנה המשפטית של השופט נתמכה בממצאים העובדתיים ופסק הדין היה יסודי ומקיף.

 

על כן, הוחלט כי לא נפלה כל טעות שבעובדה בפסק הדין ולא נמצא טעם ענייני להתערבות ערכאת הערעור. זאת ועוד, מסקנות בית משפט קמא התבססו על התרשמותו הישירה של השופט מהעדים. על פי סדרי הדין, לערכאת הערעור לא הייתה אפשרות לשמוע עדים אלו. לכן, על מנת להתערב בממצאים אלו, נדרש כי הטעות המשפטית של בית משפט קמא תהיה בולטת ומהותית, שתבטל את העדיפות שהוקנתה לערכאה הדיונית בקביעת המסקנות העובדתיות. במקרה זה, לא נמצאה כל טעות, ובפרט טעות מהותית. על כן, הוחלט לדחות את הערעור.