כאשר אדם ממציא פטנט, לרבות מוצר או תהליך חדש בתחום הטכנולוגי, הוא יכול לקבל על המצאתו זכויות שימוש. על מנת לקבל זכויות אלו, צריך לרשום את הפטנט אצל הרשות האחראית במדינה ולפרט את מהות ההמצאה. במהלך בקשה זו נבדק הפטנט ונבחנות השאלות האם יש בו חידוש ולאיזה תחום הוא משתייך. רישום הפטנט מעניק לבעליו זכויות שימוש בלעדיות רק במדינה הרושמת. לכן, על מנת להנות מפירות ההמצאה גם במדינות אחרות, נדרש רישום של הפטנט במקומות אלו. לא פעם, חברות מסחריות רוכשות את הזכויות מהממציאים, וזאת במטרה לעשות שימוש בפטנט במסגרת מוצרי החברה. בתמורה, על פי רוב, הן מתחייבות לשלם לממציא סכומים מסוימים. כך היה בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תובענה לפיצוי עקב אבדן הכנסות עתידיות. במסגרת הסכם שנחתם בין בעלי הדין, נקבע כי זכויות הפטנטים אשר הומצאו ונרשמו בישראל על ידי התובע יועברו לנתבעת הראשונה, חברה זרה שהייתה רשומה בארצות הברית. בתמורה, שולם סכום של 20 אלף דולר. בנוסף, התובע טען כי על פי החוזה הנתבעת התחייבה לשלם תמלוגים מהכנסות המוצרים שהוגנו בפטנט או שעשו שימוש בידע הטכנולוגי הגלום בו. חלק מהמוצרים שהיה בהם ניצול של הפטנט, יוצרו ושווקו על ידי הנתבעת השלישית, חברת בת של הנתבעת הראשונה. גם הנתבעת הרביעית, שלוחה של הנתבעת הראשונה, עשתה שימוש בפטנט.
טיעוני הצדדים - על מה הוסכם והאם החוזה הופר?
לטענת התובע, למרות שהפטנטים נרשמו על ידו בישראל, היה על החברה הנתבעת היה לרשום אותם בארצות הברית, טייוואן ומדינות אירופה. לשיטתו, אי רישום זה נבע ממחדל הנתבעות, וגרם לו הפסדים רבים. זאת ועוד, נטען כי הנתבעת השלישית לא שילמה את האגרות כפי שנדרש ממנה וכתוצאה מכך, פקע תוקף רישום הפטנט בישראל. לשיטתו של התובע, במידה והנתבעות היו מחדשות ורושמות את הפטנט כפי שהתחייבו, ההכנסות ממכירת המוצרים היו גבוהות יותר. כלומר, התגמולים אותם התובע היה מקבל היו גבוהים יותר. על כן, מטרת התביעה הייתה לקבל פיצוי בגין אובדן ההכנסות הפוטנציאליות. לטענת התובע, הנתבעות הסתירו ממנו מידע על פעילותם העסקית ולכן לא היה באפשרותו להעריך במדויק את אובדן ההכנסות. למעשה, התובע טען כי נגרם לו נזק ראייתי.
מצד שני, הנתבעות טענו כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה שהוטל עליו במסגרת התביעה. לטענתן, התביעה הייתה משוללת בסיס. שכן, לא הובאה חוות דעת מומחה כדי להוכיח שהמוצרים שנמכרו על ידן ענו על הגדרת הפטנט. לשיטתן, הפטנטים שנרכשו על ידי הנתבעת הראשונה כלל לא היו פטנטים מקוריים. שכן, מוצרים דומים יוצרו ושווקו עוד קודם חתימת ההסכם.
יתרה מזאת, נטען כי המוצרים אותם החברות מכרו פותחו על ידן במהלך השנים, ולא היו תולדה של הפטנט שנרכש. הנתבעות הוסיפו וטענו כי אי חידשו הרישיון והרישום בעולם נבע מהעובדה שלא היה מדובר בפטנט בעל ערך כלכלי. לדידן, הן הציעו לתובע לקבל חזרה את הזכויות בפטנטים, אך הוא סירב. לדעת הנתבעות, סירוב זה הצביע על כך שהתובע עצמו היה מודע לחוסר הערך הכלכלי של הפטנטים.
דיון והכרעה - התביעה נדחית
השופט קבע כי חוזה העברת הזכויות בין הצדדים הקנה לנתבעות שיקול דעת האם לרשום את הפטנטים בחו"ל. על כן, טענת התובע בעניין אובדן ההכנסות העתידיות בשל אי הרישום בחו"ל, נדחתה. השופט הדגיש שלו הנתבעת הראשונה הייתה נמנעת מרישום הפטנט שלא בתום לב, במטרה לפגוע במתחרה או בתובע, הרי שהתוצאה הייתה שונה. אולם, התובע לא הוכיח כי זו הייתה מטרת הנתבעת הראשונה. להפך, השופט שוכנע כי אי הרישום נבע מהיעדר ערך כלכלי לפטנט.
יתרה מזאת, השופט קבע שהמצאת התובע לא הייתה ראויה להירשם כלל כפטנט, לאור העובדה שלא היה בה כל חידוש. על כן, הרי שהתובע לא היה יכול לטעון לאובדן הכנסות פוטנציאליות עקב אי הרישום וחידוש הפטנט. יתרה מזאת, השופט קבע שגם לו היה מדובר בפטנט טעון רישום, ושהחובה הוטלה על הנתבעות, התובע לא עמד בנטל הוכחת נזקו. שכן, לקביעת השופט, לתובע לא נגרם נזק ראייתי וטיעוניו באשר לאופן חישוב הפיצויים התבססו על טענות בעלמא, ונעדרו יסוד עובדתי. בסופו של יום, התביעה נדחתה.
.JPG)
.jpg)
