לעיתים, לאחר שהצדדים מגיעים להסכמה על ביצוע עסקה מסוימת (לדוגמא, כגון מכירת רכב או מקרקעין), הם עורכים זיכרון דברים. מדובר למעשה במעין חוזה קצר, הכולל פרטים מהותיים לגבי העסקה. למשל, פרטי הנכס, מועד העברת החזקה והזכויות, המחיר וכד'. דהיינו, זכרון דברים הינו כ"חוזה מקדים להסכם העיקרי שיחתם במועד מאוחר יותר". על פי ההלכה המשפטית, לזיכרון הדברים ישנו תוקף מחייב, בדיוק כמו החוזה העיקרי. על כן, בעת הפרתו, קמה לצד הנפגע עילת תביעה וזכאות לפיצוי. דוגמא לבקשה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא, שנידון בבית משפט השלום ברחובות.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי עקב הפרת זיכרון דברים. על פי כתב התביעה, הנתבעים התחייבו למכור את דירתם לקונים (התובעים) ולשם כך, נערך זיכרון דברים. התובעים טענו כי במסגרת זכרון הדברים הנ"ל נקבע כי בחוזה המכר יקבעו כל פרטי התשלום, וסכום הנכס הועמד על 200,000 דולר. כמו כן, צוין כי הדולר יקבע ביום חתימת ההסכם העיקרי. בנוסף, הקונים שילמו 5,000 ₪ עם זיכרון הדברים. במסגרת זיכרון הדברים נקבע כי במידה והקונים יתחרטו, כספם לא יוחזר להם.
בסופו של זיכרון הדברים צוין כי המוכרים התחייבו שעל הדירה לא רובץ כל עיקול או שיעבדו שהיה עתיד למנוע את מכירת הנכס. יתרה מזאת, בזיכרון הדברים נקבע כי במידה שכן יתגלה עיקול או שיעבוד על הנכס, הרי שההסכם מבוטל. בסופו של דבר, הסכם המכירה לא נחתם. משכך, התובעים דרשו פיצוי בסך 50,000 ₪. מצד שני, הנתבעים התנגדו לחיובם בתשלום פיצוי זה.
דיון והכרעה - מה נקבע בזיכרון הדברים?
בפתח הדיון, השופט קבע כי היה מוטב לו התביעה לא הייתה מוגשת כלל, והתובעים היו מסתפקים בקבלת הפיקדון ששולם על ידם. אולם, התובעים בחרו להגיש את התביעה, אך לא עמדו בנטל הוכחת טענותיהם. השופט ציין כי הסיבה לעיכוב החתימה על הסכם המכר נבעה מהעובדה שהדירה כללה מרפסת שנסגרה שלא כדין על ידי הנתבעים. האחרונים היו מוכנים לשאת בהוצאות הכשרת המרפסת כדין, עד לחתימת החוזה, אך סירבו לשלם היטל השבחה בגין תוספת הבנייה.
לטענתם, היטל זה היה עתיד להיות משולם כאשר הם כבר לא יהיו בעלי הזכויות בדירה. מנגד, התובעים סירבו אף הם לשלם את ההיטל וטענו כי הנתבעים הם שגרמו לעיכוב בחתימה על ההסכם, בשל אי המצאת אישורים שונים. השופט דחה טענה זו וקבע כי מאחר שעוד לא נחתם הסכם בין הצדדים, הרי שממילא לא היה ניתן לטעון לעיכוב. בנוסף, השופט קבע שהעילות הכספיות שנתבעו על ידי התובעים כלל לא הוכחו: התובעים דרשו פיצוי על תשלום שכר טרחה לעורך דינם שטיפל במקרה, אך הם לא צירפו קבלות וממילא בזיכרון הדברים נקבע כי עלויות עורך דין יחולו על הקונים.
בנוסף, נדרש פיצוי בגין שער הדולר ביום חתימת זיכרון הדברים לבין יום התביעה. השופט הדגיש שבזיכרון הדברים נקבע במפורש כי הדולר יקבע ביום חתימת החוזה. מאחר והתובעים לא היו בעלי זכות החלטה לעניין זה, השופט דחה את דרישתם לפיצוי. זאת במיוחד לאור העובדה ששער הדולר לא היה ניתן לצפייה מראש על ידי מי מהצדדים ושבסופו של דבר, לא נחתם הסכם מכר. זאת ועוד, השופט דחה את דרישת התובעים לפיצוי בגין שישה חודשי שכירות, אי נוחות, הפסד דירות פוטנציאליות בסביבה והפסד שעות עבודה. שכן, ראשי נזק אלו כלל לא הוכחו על ידי התובעים.
בסופו של יום, השופט קבע שאף אחד מהצדדים לא היה אשם בביטול עסקת המכר. קביעה זו שמטה את הקרקע מתחת לתביעה, על מרכיבה השונים. עם זאת, השופט הורה לנתבעים להשיב לידי התובעים את הסכום ששולם במעמד החתימה על זיכרון הדברים.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
