אחד מסוגי הניתוחים הקוסמטיים הנפוצים בשנים האחרונות בקרב גברים ונשים כאחד הינו השתלת שיער. במסגרת ניתוח זה, נוטלים שיער מגופו של המנותח, ומשתילים אותו באזור השיער הדליל שבקרקפת. עם זאת, גם לניתוח זה תופעות לוואי וסיכונים שונים, ולעיתים, התממשותם מקנה למנותח עילת תביעה בנזיקין. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט השלום בחיפה.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי עקב נזקי גוף שנגרמו לתובע. על פי כתב התביעה, התובע עבר אצל הנתבע השתלת שיער. הפנייה לנתבע נעשתה בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, ולמעשה, הייתה זו השתלת השיער השנייה של התובע. לטענתו, את ההשתלה הראשונה הוא ביצע במקום שנסגר עוד בטרם עבר את ההשתלה אצל הנתבע. התובע טען כי לאחר ההשתלה השנייה, ובעקבותיה, הוא החל לסבול מכאבי ראש חזקים, בושה, תסכול ודיכאון ממושך והלך עם כיסוי ראש תמידי.
טיעוני הצדדים
התובע טען כי תחושות התסכול והדיכאון מהם סבל היו תולדה של מבנה אישיותו הנוירוטי, כפי שאובחן בעבר. לטענתו, הנתבע היה צריך לשלוח אותו לבדיקה פסיכולוגית טרם ההשתלה על מנת לגלות את מצבו הנפשי. התובע הוסיף כי על הנתבע היה לקבל את הסכמתו המודעת בכתב טרם ביצוע הניתוח. בנוסף, על הנתבע הוטלה חובת גילוי רחבה. כלומר, נטען כי הנתבע נדרש להזהיר את התובע מפני הסיכונים הפיזיים והנפשיים שעלולים היו להיווצר בעקבות הניתוח, ובפרט לאור עברו הנפשי של האחרון. התובע טען כי הוא לא הוזהר מפני סיכונים אלו ואף לא הוחתם על טופס הסכמה לניתוח. קרי, הטיפול הרפואי שניתן לו נעשה ללא קבלת הסכמה מדעת. על כן, בוצעה נגדו עוולה של תקיפה והתרשלות, גם ללא הוכחת קשר סיבתי בין הפרת החובה למתן הסכמה. לאור כל האמור לעיל, התובע דרש פיצוי על ביצוע השתלת השיער בצורה נמהרת וללא בירור מעמיק אודות עברו הרפואי טרם ביצוע ההליך. בנוסף, נתבע פיצוי על הפגיעה באוטונומיה עקב אי קבלת ההסכמה מדעת לניתוח.
מנגד, הנתבע טען כי לא חלה עליו חובה להתייעץ עם מומחה בתחום בריאות הנפש טרם ביצוע ההשתלה. לדידו, התובע לא טען כי סבל בעבר מבעיות נפשיות. יתרה מזאת, התובע הצהיר כי מעולם לא קיבל טיפול נפשי, גם לא בתקופת הצבא, אז אובחן כסובל מבעיות נפשיות. לטענת הנתבע, התובע לא הציג ראיות לחיזוק טענתו כי בדיקה פסיכולוגיות הייתה מונעת את ביצוע ההשתלה. הנתבע הוסיף וטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההשתלה לתופעות מהן סבל התובע שנה וחצי לאחר מכן. הוא הדגיש כי הניתוח בוצע על פי הסטנדרט הרפואי, ולא הייתה כל התרשלות. על כן, מאחר והנתבע לא היה יכול לצפות את נזקי התובע, הוא לא חב בפיצויים.
דיון והכרעה
בפתח הדיון, השופט ציין שכל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית מטעמו. לאור הפער בין חוות דעת אלו, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לדעת מומחה זה, הליך השתלת השיעור בוצע כהלכה ובהצלחה. על כן, תחושותיו האישיות של התובע לא היו קשורות לתוצאות האובייקטיביות של הניתוח. בנוסף, המומחה לא מצא עדות לנזקים גופניים שנגרמו לתובע כתוצאה מהניתוח. קרי, פעולת הנתבע הייתה על פי הסטנדרט הרפואי הראוי. על כן, השופט נדרש לבחון האם התובע נתן את הסכמתו המודעת לביצוע ההשתלה טרם הניתוח והאם הוא נדרש לעבור אבחון פסיכולוגי לפני ההליך.
הסכמה מדעת
במחלוקת זו, אימץ השופט את גרסת הנתבע. הלה טען כי התובע מילא שאלון בריאות ונערכה לו בדיקת דם לפני ההשתלה. בנוסף, התובע והנתבע נפגשו לפני ההשתלה וניהלו שיחה ממנה עלה כי הראשון היה מודע לסיכוני ההשתלה, מאחר ועבר הליך זהה בעבר. לא זו אף זו, התובע עצמו העיד כי נערכה בינו לבין הנתבע פגישה, בה הוסבר לו אודות שיטת ההשתלה והציוד הנחוץ והוא חתם על שאלון רפואי. בנוסף, התובע העיד כי חשף בפני הנתבע את העובדה שעבר השתלה קודמת ולכן, הוא היה מודע לדרך ביצוע ההליך, ההחלמה והסיכונים. לדעת השופט, שיחת הנתבע עם התובע, בצירוף החתימה על השאלון העידו כי הושגה הסכמה מדעת טרם ביצוע ההשתלה. לכן, טענת התובע אודות פגיעה באוטונומיה נדחתה.
היעדר אבחון פסיכולוגי קודם
על מנת לבחון את דרך התנהלותו של הנתבע, והאם הופרה חובת זהירות באי עריכת אבחון פסיכולוגי טרם הניתוח, השופט בחן את הפרקטיקה המקובלת דאז. מבחינה זו עלה כי הנתבע פעל כרופא סביר ולא סטה מסטנדרט הטיפול הראוי. שכן, נקבע כי לנתבע לא הייתה הכשרה בתחום בריאות הנפש ולכן ספק אם בדיקה פסיכולוגית הייתה מגלה את בעיותיו הנפשיות של התובע. בנוסף, השאלון עליו חתם התובע כלל שאלה בעניין מצבו הנפשי – האם סבל בעבר מדיכאון. התובע ענה לשאלה זו בשלילה.
על בסיס תשובות התובע בשאלון, הנתבע קבע כי הוא היה כשיר לעבור השתלה השופט קבע כי לא היה כל ספק שהנתבע לא צפה בפועל את התדרדרות מצבו הנפשי של התובע בעקבות הניתוח. השופט ציין שייתכן והיה על הנתבע להוסיף עוד מספר שאלות אודות מצבו הנפשי של המטופל במסגרת השאלון. שכן, ניתן להניח שהתשובות לשאלות אלו היו יכולות למנוע את עריכת הניתוח בתובע.
אולם, השופט ציין שגם לו שאלות אלו היו קיימות, התובע כלל לא הוכיח כי הנזקים הנפשיים מהם סבל התרחשו כתוצאה מהשתלת השיער. כלומר, השופט קבע שלא הוצגה כל ראיה לביסוס יכולתו של הנתבע לצפות את הנזק במקרה זה. על כן, לא היה ניתן לבסס את חיובו של הנתבע, לדעת השופט, רק על סמך המדיניות הראויה. משכך, נקבע כי הנתבע לא התרשל והתביעה נדחתה.
.jpg)
