סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה – 1985 קובע כי גוף המתוקצב על ידי הממשלה אינו יכול להסכים לשינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות. גוף שכזה יכול להעניק תנאים בהתאם למה שהוסכם לגבי כלל עובדי המדינה או לחרוג מתנאים אלו באישורו של שר האוצר.
התובעת במקרה דנן הייתה עובדת של משרד החינוך במשך כ-15 שנים. לאחר מכן, התובעת כיהנה כמנהלת מחלקת גני ילדים בעירייה, ולאחר כחמש שנים מונתה למנהלת אגף החינוך בעירייה.

 

יש לכם שאלה?

פורום זכויות עובדים

פורום חוזה עבודה

 

כעבור 8 שנים לערך, הוגשה נגד התובעת תלונה בגין חשד לביצוע עבירת גניבה ממעביד, אך תיק החקירה נסגר מחמת היעדר אשמה פלילית. בתקופה זו, התובעת שהתה בביתה וניצלה ימי מחלה וימי חופשה שצברה. סמנכ"ל העירייה שבה עבדה התובעת, הציע לה לשמש כמנהלת מחלקת כוח אדם ותקציבים באחד האגפים בעירייה, אך התובעת סירבה להצעה זו וביקשה לפרוש פרישה מוקדמת. סמנכ"ל העירייה ענה לתובעת במכתב בו ציין כי לא היה ביכולתה של העירייה להיענות לתנאי הפרישה שנתבקשו על ידה.

 

במסגרת חילופי הדברים בין הסמנכ"ל לבין התובעת, הוא הציע לה תפקיד נוסף בעירייה, אך היא סירבה, והוסכם על ידי שני הצדדים כי התובעת תפרוש לגמלאות. בהתכתבות בין הצדדים, פורטו תנאי הפרישה. במהלך חילופי הדברים בין הצדדים, מנהל היחידה לטיפול בחריגות שכר העלה בפני התובעת חששות לפיהן תנאי פרישתה נוגדים את סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב. בעקבות חששות אלה, התובעת הגיבה באמצעות בא כוחה, והפחיתה חלק מדרישותיה הראשוניות.

 

מה היה נסיבות סיום יחסי העבודה?


התובעת טענה כי העירייה שמה לה למטרה לסלקה מתפקידה, ולשם כך הגישה תלונת שווא במשטרה, וניסתה להציע לה תפקידים נחותים מתפקידה כסגנית מנהלת אגף. לטענתה, באמצעות מעשים אלה, העירייה הובילה אותה להודעתה על פרישה מוקדמת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי על פי הסכמים קיבוציים היא הייתה זכאית טרם הפרישה לתשלום גמול ניהול ולתשלום גמול פיקוח, תוספות אשר לא שולמו לה במלואן. בנוסף, צוין על ידה כי הנתבעת לא הוכיחה כי הסכם הפרישה המוקדם נגד את סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, ולא הוכיחה כי לתובעת הוענקו תנאים מטיבים מאלה הנהוגים לגבי עובדי המדינה ככלל.

 

התובעת הדגישה כי גם אם ייקבע כי הסכם הפרישה נגד את חוק יסודות התקציב, לפי ההלכה הפסוקה ניתן יהיה להכשירו. בנוסף, נטען כי התנהלות העירייה הייתה רשלנית, מכיוון שהיא ידעה כי היה עליה לקבל את אישור הממונה להסכם הפרישה וכי הנתבעת לא ידעה על כך, וכי אם הייתה יודעת, היא לא הייתה מסכימה למצב של פרישה בתנאי שיתקבל אישור. עוד נטען כי בעקבות מצג השווא הרשלני של העירייה, התובעת שינתה את מצבה לרעה והסכימה לעריכת שינויים בהסכם הפרישה. על כן, התובעת דרשה את אכיפת הסכם הפרישה, ולחילופין תשלום פיצויים בגין הפרתו, וכן תשלום בגין הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה ותיקון וותק לצרכי פנסיה למשך 4 שנים.


העירייה טענה כי הייתה לה זכות לניוד עובדים, ולכן ממילא עבודתה של התובעת הייתה מסתיימת בשלב כלשהו במסגרת תוכנית חילוף תפקידים בעירייה. בנוסף, נטען כי התובעת הייתה מודעת לחריגות בתנאי הפרישה שביקשה, ובאפשרות שהממונה על השכר יתערב בתנאים שנקבעו בהסכם. בנוגע לטענת התובעת בדבר כפיית הפרישה המוקדמת, העירייה טענה שהוצעו לתובעת שתי הצעות עבודה, אולם היא דחתה אותן והעדיפה את מסלול הפרישה המוקדמת.

 

באשר לפדיון ימי החופשה, בזמן התנהלות החקירה המשטרתית, העירייה ציינה כי התובעת ביקשה מיוזמתה לשהות בביתה בזמנים אלו, ולכן אינה זכאית לפדיון. בנוגע להכרה בוותק לשם תשלומי הפנסיה, העירייה ציינה כי התובעת לא ביקשה להכיר בשנים בהן עבדה במשרד החינוך לשם כך. הממונה על השכר טען כי מאחר שתנאי הפרישה של התובעת חרגו ממילא באופן משמעותי מתנאי סעיף 29 לחוק, הרי שהחלטתו הייתה ניתנת בין אם התובעת ידעה כי ההסכם כפוף לאישור ובין אם לאו.

 

הבטחה שלטונית ומשמעותה


בית הדין ציין כי מכיוון שהתובעת טוענת כי הסכם הפרישה שנחתם עמה מהווה הבטחה שלטונית שהופרה, נדרשה הכרעה בדבר קיום צידוק חוקי שלא לאכוף את הסכם. כמו כן, בית הדין ציין כי התכלית העומדת בבסיס סעיף 29 הינה להנהיג הסדר הקובע אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה. לאור הראיות שהובאו בפני בית הדין, נקבע כי שכר התובעת הועלה לצורך הגדלת הגמלה לאחר פרישתה, והעלאה זו מנוגדת לחוק הגמלאות. בנוסף, נקבע כי תנאי הסכם הפרישה חרגו מתנאי סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב. כמו כן, בית הדין מצא כי התובעת לא הוכיחה כי החלטת הממונה על השכר בדבר שיעור הגמלה אינה סבירה.


באשר לפדיון ימי החופשה, בית הדין מצא כי העירייה צדקה בכך שלא הסכימה עם העובדה שהתובעת שהתה בביתה במהלך החקירה המשטרתית בתשלום שכר מלא, מבלי שחויבה לעבוד בתפקיד אחר ומבלי שננקטו הליכים משמעתיים כנגדה, ולכן חייבה אותה להשתמש בימי החופש ובימי המחלה שלה. בנוגע לפיצוי שהתובעת דרשה בגין הפרת ההסכם, בית הדין דחה את התביעה וקבע כי התובעת ידעה על כפיפות ההסכם לאישור הממונה, וכי ידעה כי ההסכם כלל תנאים שחרגו מהשכר שהגיע לה.


כמו כן, בנוגע לפיצוי שהתובעת דרשה בגין עגמת נפש, בית הדין קבע כי שני הצדדים תרמו להסכם הפרישה החריג, וכי התובעת דרשה את התנאים המופלגים בהסכם תוך עצימת עיניים מהתוצאות העלולות לקרות. לכן גם רכיב תביעה זה נדחה.