הבטחה מנהלית היא הבטחה הניתנת לפרט על ידי בעל תפקיד ציבורי מכוח סמכותו. לא פעם, רשות ציבורית נותנת הבטחה כספית או בעניין אחר, ולאחר מכן מנסה להתנער ממנה בטענה שניתנה בחוסר סמכות וללא כוונה תחילה. עם זאת, ההלכה המשפטית כיום קובעת שלהבטחה מנהלית יש תוקף מחייב ויש לפעול על פיה, בהנחה שהיא ניתנה כדין. דוגמא לתביעה לאכיפת הבטחה מעין זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לחיוב רשות המיסים במתן חשבונות מלאים בקשר להיקף הסכומים נשוא הפרשה. על פי כתב התביעה, התובע מסר לנתבעת מידע אודות העלמת מס והחזקת מטבע חוץ בחברה בה הוא עבד. התובע מסר מידע זה לאחר שהחברה הפרה הסכם שנחתם מול בנו, ולא שילמה לאחרון תגמולים והחזר הוצאות עבור פיתוח ארגז פלסטיק לשימוש מסחרי. לטענת התובע, בתמורה למסירת המידע הובטח לו גמול בשיעור של 10% מהסכום שיגבה.

 

לאחר שנערכה חקירה בעניין, הוגשו כתבי אישום נגד מנהלי ובעלי החברה והושתו עליהם קנסות וחיובי מס בסכומים גבוהים. בנוסף, אוצר המדינה חילט מט"ח בסך של 250,000 דולר שנתפס. אז, שילמה הנתבעת לתובע 12,000 ₪ תמורת המידע, בהתאם להבטחה שניתנה. מאחר שלתובע לא הייתה גישה לחשבונות ולנתונים אודות הסכום שנקבע, הוא לא היה יכול לדעת מה היה סך הכספים. לטענת התובע, הוא העריך שהיה מדובר בסכומים גבוהים ממה שדווח לו. לכן, הוא פנה לנתבעת וביקש ממנה לחשוף את הסכום המדויק. מנגד, הנתבעת טענה שלא נגבו כספים נוספים. אז, התובע פנה לבית המשפט בבקשה לחייב את האחרונה לחשוף את החשבונות.


טיעוני הצדדים


לטענת התובע, הוא חש שהנתבעת הסתירה ממנו מידע וכי הוא קופח. לאחר שפנה לנתבעת בעניין זה, שולמו לו כספים נוספים ובסך הכול, הסכום ששולם לו עמד על 67,000 ₪. לטענתו, כל פניותיו לנתבעת על מנת לקבל מידע בקשר לסכומים שנגבו מהחברה ודרישותיו לקבל תמורה נוספת בגין כספים אלו, לא נענו. לכן, הוגשה התביעה דנן. התובע טען שהוא היה זכאי לגמול בשיעור של 10% מכל סכום שנגבה על ידי המדינה עקב מסירת המידע, לרבות המט"ח, בהתאם להתחייבות הנתבעת כלפיו.


מנגד, המדינה הודתה בכך שלתובע הובטח גמול עבור המידע שנמסר אך טענה שהאחרון קיבל את הכספים להם היה זכאי. שכן, זכאותו הייתה רק לעניין סכומי המס שנגבו מהחברה המעלימה ולא ליתר הכספים שהגיעו לקופת המדינה עקב חשיפת המידע. נטען שההסכם שנחתם עם התובע היה רק בקשר לעבירות מס, וזכאותו לקבלת 10% מסכום ששולם הייתה רק במידה שהתיק הסתיים בהרשעה. לא זו אף זו, הנתבעת טענה שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין מתן ההבטחה לתשלום גמול עבור מסירת המידע. יתרה מזאת, הנתבעת טענה שגם לו ניתנה הבטחה מעין זו, היא הייתה חסרת תוקף מאחר והיא ניתנה בחוסר סמכות ולכן לא הייתה ראויה לאכיפה.


החלטה


השופט הדגיש שדיון זה היה חלק מהשלב הראשון לבירור התובענה למתן חשבונות. שכן, בית המשפט נדרש לדון ראשית בשאלה האם התובע היה זכאי לקבל חשבונות מהנתבעת ורק לאחר מכן היה מקום לבחון את גובה התשלום.


השופט קבע שבין הצדדים לדיון נכרת הסכם מחייב, ועל הנתבעת היה לכבדו ולקיימו. זאת למרות שבפני השופט לא הוצג כל הסכם כתוב מאחר שהנתבעת איבדה אותו. עם זאת, הנתבעת הודתה בכך שנכרת הסכם, אך טענה שנותן ההבטחה היה חסר סמכות ולכן תוקפה נשלל. השופט קבע שבתקופה בה נכרת ההסכם, לא היו כללים מנהלים ברורים בדבר מתן תמורות בגין חשיפת עבירות מס. לכן, התובע לא נדרש לברר האם מוסר ההבטחה היה בעל סמכות ומעמד לעשות זאת.

 

משכך, טענת הנתבעת נדחתה. כמו כן, נקבע שלו הנתבעת רצתה לסייג את תוקפו של ההסכם, היה עליה לציין זאת במפורש ובאופן ברור. מאחר שהדבר לא נעשה, ההסכם הוכר כתקף. בנוסף, השופט קיבל את עדות התובע לעניין זה, לפיה בין הצדדים נכרת הסכם מחייב. אולם, מאחר שלא היה מסמך כתוב, לא היה ניתן לפרש את כוונות הצדדים על פי לשון ההסכם ועל השופט היה לבחון את תוכן החוזה והיקפו. השופט קבע שנטל הוכחה בעניין זה עבר לכתפי הנתבעת, מאחר שהיא גרמה נזק ראייתי עת איבדה את ההסכם. לשיטתו, הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה באשר לחוסר תקפותו של ההסכם ואת טענותיה לעניין היקפו. שכן, עמדתה לעניין זה השתנתה לאורך השנים ורק לאחר פניות חוזרות ונשנות של התובע, הועברו לו חלק מהכספים. לא זו אף זו, הנתבעת לא הציגה עדים וראיות אשר היו יכולים לשפוך אור על תוכן ההסכם ועל הפרשה כולה.


בסופו של דבר נקבע שמקור הכסף שהגיע לקופת המדינה היה במידע שמסר התובע לנציג מס הכנסה, לאחר שבין השניים נכרת הסכם. במסגרתו, נציג הנתבעת הבטיח לתובע להעניק לו גמול בסך 10% בגין כל סכום שיכנס לקופת המדינה עקב המידע, לרבות המט"ח שחולט וסכומים נוספים. כלומר, התביעה התקבלה.