כאשר אדם נוהג ברכבו ללא זהירות ובקלות ראש, מבלי לתת תשומת לב מספקת לתוואי הדרך, ניתן להאשים אותו בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. חשוב לציין כי נסיבות אלו נבחנות לאור נתונים נוספים כגון סוג הרכב, מצב הבלמים, תחולת הרכב, תמרורים, תנועות הולכי רגל ואפשרויות העצירה. הלכה למעשה, מדובר בעבירה "קלה" יחסית, לעומת עבירות תנועה אחרות. לרוב, היא מיוחסת לנהגים נורמטיביים שזוהי עבירת התנועה הראשונה שלהם, והם אינם מהווים סיכון ליתר משתמשי הדרך. דוגמא להכרעה בעבירה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוכרע דינו של נאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. על פי כתב האישום, הנאשם נהג ברכבו בנתיב האמצעי של כביש 2, מכיוון צפון לדרום. באותו הזמן, קטנוע שנהג לפניו איבד שליטה. כתוצאה מאיבוד השליטה, נהג הקטנוע פגע במעקה הבטיחות ונפל במרכז הכביש. הנהג נפצע קשה וגם הנוסעת שהייתה עמו. כאשר הנאשם חלף במקום התאונה, הוא פגע בנוסעת וגרר אחריו את הקטנוע למרחק של 83 מטרים.
כתוצאה מכך, הנוסעת נהרגה. על פי כתב האישום, במעשים אלו, הנאשם עבר על הוראות סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בוחן התנועה שבדק את נסיבות האירוע קבע כי מהירותו של הנאשם הייתה בין 82 קמ"ש ל-97 קמ"ש. בנוסף, נקבע שהנאשם יכול היה להבחין בקטנוע ממרחק של 122 מטרים, לכל הפחות, במידה שהקטנוע הונח לאורך הכביש והמימד הצר שלו פנה לכיוון הרכב. לחלופין, במידה שהקטנוע הונח לרוחב הכביש, ניתן היה להבחין בו ממרחק של 142 מטרים.
טיעוני הצדדים
המאשימה טענה כי הנאשם לא הבחין בקטנוע במועד ואיחר בתגובתו. לטענתה, לו הנאשם היה מבחין בקטנוע, מות המנוחה לא היה מתרחש. זאת ועוד, נטען כי הקטנוע ניצב לרוחב הכביש ולכן היה על הנאשם להבחין בו כבר ממרחק של 142 מטרים. מנגד, ההגנה טענה כי הקטנוע הונח לאורך הכביש ולא לרוחבו. שכן, לא היו ראיות חד משמעיות לאופן שבו הונח הקטנוע. כלומר, לטענת ההגנה, הנאשם היה יכול להבחין בקטנוע ממרחק של 122 מטרים בלבד.
לאור נתונים אלו, ספק אם התאונה אכן הייתה בלתי נמנעת. ההגנה הוסיפה וטענה שהגורם העיקרי לתאונה היה רשלנות נהג הקטנוע ולכן לא היה מקום להטיל על הנאשם אחריות למות המנוחה. יתרה מזאת, לאור העובדה שנהג הקטנוע לא הועמד לדין עקב התאונה, לא היה ראוי להעמיד את הנאשם לדין. משכך, הנאשם טען כי ההחלטה להעמידו לדין, הקימה לו הגנה מן הצדק.
דיון והחלטה - האם התאונה הייתה "בלתי נמנעת"?
השופט קבע כי המאשימה לא הציגה ראיות מספקות להוכחת הצבתו של הקטנוע לרוחב הכביש ולכן, נקבע כי המרחק ממנו יכול היה הנאשם להבחין בכלי הרכב היה 122 מטר. לדעת השופט, לאור קביעה זו, ניתן היה להניח כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. לחלופין, האיחור בתגובת הנהג לא הצדיק את הטלת אחריות לקרות התאונה על הנאשם. שכן, לשיטת השופט, מהירות נסיעתו של הנאשם בכביש הייתה סבירה: פחות ממאה קמ"ש בכביש מהיר בשעות הלילה המאוחרות.
יתרה מזאת, גם לו הנאשם היה נוהג במהירות של מאה קמ"ש, הרי שלא היה ניתן להסתמך על נתון זה בלבד לצורך הטלת האחריות לתאונה. בנוסף, השופט סקר את חוות דעת בוחני התנועה שהוגשו על ידי הצדדים ולבסוף, קבע כי זמן התגובה האפקטיבי של הנאשם, לאור נסיבות המקרה, היה 3.15 שניות. על כן, גם אם המרחק ממנו הנאשם יכול היה להבחין בקטנוע היה 140 מטר, והוא נהג במהירות של 100 קמ"ש, או 90 קמ"ש, התאונה הייתה בלתי נמנעת. שכן, על פי חישוב השופט, האיחור בזמן תגובתו של הנאשם היה פחות משנייה.
לדעת השופט, איחור מזערי זה לא יכול היה לשמש כבסיס להרשעת הנאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. לאור קביעה זו, הרי שלא היה צורך לדון בשאלה האם הנאשם היה זכאי להגנה מן הצדק והאם הוא שגרם למות המנוחה, או נהג הקטנוע. בסופו של דבר, הנאשם זוכה מהעבירות שיוחסו לו.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
