סעיף 39א בפקודת התעבורה קובע שמי שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, רישיונו יפסל למשך שנתיים, לכל הפחות. מטרתו של סעיף זה היא להרתיע את הציבור מפני ביצוע העבירה של נהיגה בשכרות, בשל העובדה שהיא הפכה למכת מדינה בשנים האחרונות. עם זאת, לא פעם בית המשפט סוטה מעונש המינימום שנקבע בפקודה ופוסל את רישיון הנהג המורשע לתקופה קצרה יותר. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום נהיגה בשכרות


במקרה דנן, הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה בקלות ראש ונהיגה בשכרות. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם נהג במכוניתו ברחובות העיר תל אביב בשעות הלילה. אז, הוא עוכב על ידי שוטרים לצורך בדיקת רישיונות. כאשר השוטרים הבחינו בריח האלכוהול שנדף מפיו, הנאשם התבקש לבצע בדיקת ינשוף. אולם, הבדיקה לא הצליחה. לכן, השוטרים ביקשו מהנאשם לבצע בדיקת דם לצורך גילוי אלכוהול בגופו. אולם, הלה סירב. הנאשם הודה במעשה שיוחס לו ולאור סירוב זה, הוא הורשע בעבירות שפורטו לעיל. ההרשעה הייתה מכוח סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה. על פי סעיף זה, כאשר נהג מסרב לעבור בדיקה לצורך גילוי ריכוז האלכוהול בגופו, רואים אותו כמי שביצע עבירה של נהיגה בשכרות. אז, נשמעו הטיעונים לעונש.


הרשעה בשלוש עבירות קודמות (לא נהיגה בשכרות) מול השפעה נמוכה של האלכוהול על הנהג בעת האירוע


התביעה הדגישה כי הנאשם הורשע בשלוש עשרה עבירות תעבורה קודמות, החל משנת 1995. לטענת ההגנה, הנאשם אמנם סירב לבצע בדיקת דם והודה כי שתה משקאות משכרים באותו ערב, אך תוצאות בדיקת המאפיינים שנערכה לו היו תקינות. שכן, הליכתו על קו ישר הייתה רגילה, עמידתו יציבה, התנהגותו, דיבורו והופעתו היו רגילים והנאשם לא החטיא הבאת אצבעות ידיו לקצה אפו, בעיניים עצומות.


לטענת ההגנה, בבואו לגזור את עונשו של הנאשם, בית המשפט נדרש להבחין בין מי שהורשע בעבירת הנהיגה בשכרות על סמך ממצאי הבדיקות, לבין מי שהורשע מכוח סירובו לעבור בדיקות אלו. לטענת ההגנה, במקרה האחרון, בית המשפט נדרש להקל בעונש הנאשם.


אין הבדל בין אדם שהורשע בנהיגה בשכרות מכוח סירוב, לבין אדם שהורשע על בסיס בדיקה


בפתח הדיון, השופט דחה את בקשת ההגנה להבחין בין מי שהורשע מכוח תוצאות הבדיקות למי שהורשע עקב סירובו לבצען. שכן, המחוקק לא יצר הבחנה זו במסגרת החוק ובכך, הוא אמר את דברו. כלומר, השופט טען שלו היה מקום לייצר את הבחנה שהוצעה על ידי ההגנה, המחוקק היה יוצר אותה במסגרת פקודת התעבורה. משלא נעשה הדבר, לא היה מקום להבחין בין ההרשעות. בנוסף, נטען שבמצב של סירוב לבצע בדיקת גילוי אלכוהול, לא היה ניתן לברר את רמת האלכוהול בגוף.

 

קרי, ייתכן והנהג שסירב הסתיר רמה גבוהה, נמוכה, או אפס אחוזי אלכוהול בגוף. לדעת השופט, השתת עונש קל במצב בו עלה חשש כי בגוף הנהג רמה גבוהה של אלכוהול אך לא בוצעה בדיקה, הייתה בגדר טעות. מאידך גיסא, אם בית המשפט החמיר בעונשו של מי שהסתיר רמה נמוכה של אלכוהול, הרי שהאחריות לכך הייתה על הנהג שסירב להיבדק, ובהתנהגותו גרם להחמרה במצבו. לא זו אף זו, לא היה זה ראוי לדעת השופט להפלות בין מי שבחר לשתף פעולה עם החוק, למי שסירב, ואף להעדיף את האחרון בשל כך. כלומר, קבלת הצעת ההגנה באשר להבחנה בעונש, הייתה עלולה להעביר מסר לציבור של העדפת פורעי החוק.


לגופו של עניין, השופט קבע שתוצאות בדיקת המאפיינים שנערכה לנאשם לימדו על רמת סכנה נמוכה. שכן, פרט לריח האלכוהול שנדף מפי הנאשם, לא היה כל סימן לשכרות. עם זאת, מכך לא היה ניתן להסיק כי הנאשם לא היה שיכור. השופט הדגיש כי לו הנאשם היה עובר בדיקת דם או מצליח בבדיקת הינשוף, היה מתגלה בדמו ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר בחוק.

 

אולם, לאור תוצאות בדיקת המאפיינים, ניתן היה להניח שלא היה מדובר ברמת שכרות גבוהה. בנוסף לשיקול זה, השופט ציין שעברו התעבורתי של הנאשם לא היה מכביד, והוא מעולם לא הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות. כמו כן, הנאשם הודה במעשה, הסכים לעבור בדיקת ינשוף ולא הורשע בעבירות פליליות פרט לעבירות התעבורה. לאור האמור לעיל, השופט קבע שנסיבות המקרה הצדיקו הפחתה מעונש המינימום שנקבע בחוק.


בסופו של יום, הנאשם חויב בתשלום קנס כספי בסך 1,000 ₪, חתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪ שלא לעבור במשך שלוש שנים עבירה של נהיגה בשכרות והושתו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, רישיונו נפסל בפועל למשך 360 ימים והוטלה עליו פסילה מותנית למשך ארבעה חודשים.