על מנת להילחם בתופעה הרווחת של נהיגה בשכרות, המחוקק קבע עונש מינימום שיוטל על מי שהורשע בביצוע עבירה זו. על פי סעיף 39א לפקודת התעבורה, רישיון הנהיגה של מי שמורשע בביצוע עבירת הנהיגה בשכרות, נפסל למשך שנתיים, לכל הפחות. סעיף חוק זה לא שולל מבית המשפט את האפשרות להשית על הנאשם עונשים נוספים כגון קנס ומאסר על תנאי.
יש לכם שאלה?
בנוסף, לבית המשפט סמכות לסטות מסעיף 39א לפקודת התעבורה ולפסול את רישיון הנאשם לתקופה קצרה מהקבוע בחוק. הסמכות תופעל רק במקרים חריגים, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. על כן, כל מקרה נבחן לאור נסיבותיו הפרטניות. דוגמא לסטייה מהעונש הקבוע בחוק ניתן לראות בפסק הדין דנא, שנידון בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב.
במקרה זה, נגזר דינו של נאשם שהורשע בנהיגה בשכרות. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם נעצר ביום 15.09.06, מעט לפני חמש בבוקר, לאחר שיצא מבילוי במועדון. נערכה לו בדיקת ינשוף, ונמצא שבגופו היה 275 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף. כמו כן, מפיו של הנאשם נדף ריח אלכוהול. בנוסף לבדיקת הינשוף, נערכה לנאשם בדיקת מאפיינים. דו"ח הבדיקה היה תקין ברובו, פרט לעובדה שהנאשם התנדנד עת שהלך לאורך קו ישר. לאחר ניהול הוכחות, הנאשם הורשע ונשמעו הטיעונים לעונש.
עבר תעבורתי כבד מול כמות אלכוהול קטנה במקרה הספציפי
התביעה הדגישה כי הנאשם הורשע בעבר ביותר מ-30 עבירות תעבורה. לטענתה, עברו של הנאשם היה מכביד, הן מבחינת הסיכון שנשקף לציבור והן מבחינת כמות העבירות. על כן, בית המשפט התבקש לפסול את רישיון נהיגתו של הנאשם לתקופה שתעלה על תקופת המינימום שנקבעה בסעיף 39א לפקודת התעבורה. כמו כן, התביעה עתרה להפעיל את עונש הפסילה על תנאי שהיה תלוי ועומד מעל ראשו של הנאשם, בנוסף לפסילה על תנאי ותשלום קנס. זאת ועוד, התביעה ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר על תנאי.
מצד שני, ההגנה טענה כי כמות האלכוהול שנמצאה בגופו של הנאשם לאחר בדיקת הינשוף הייתה בגדר סטייה מזערית מהכמות המותרת בחוק – 240 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. בנוסף, נטען כי הנאשם לא חש שיכור בצאתו מהמועדון ובעת עריכת הבדיקה. לטענת ההגנה, בנסיבות אלו, היה ראוי לאזן בין האינטרס הציבורי לבין עניינו של הנאשם, ולפסול את רישיונו של האחרון לתקופה שלא תעלה על שנה. יש לציין כי ההגנה הסכימה ליתר רכיבי העונש, שכללו מאסר על תנאי, קנס ופסילה מותנית.
דיון והכרעה - לא יופעל המאסר על תנאי
לצורך גזר הדין, השופטת ערכה איזון בין כל שיקולי החומרא והקולא. מחד גיסא, הנאשם נמנע מלהודות במעשים והורשע לאחר ניהול הוכחות בעניינו ואף לא הביע חרטה על מעשיו. בנוסף, במשך חמש השנים בהן היה לנאשם רישיון, הוא הורשע בעבירות תעבורה רבות כגון, נהיגה ברכב שאינו תקין, אי ציות לתמרור עצור, נהיגה ברמזור אדום, נהיגה במהירות שעולה על המותר ובעבירות בטיחותיות. כמו כן, מעל ראשו של הנאשם עמד עונש פסילה על תנאי, לאחר שהאחרון הורשע בעבירה של נהיגה מעל למהירות המותרת בחוק.
השופטת ציינה שמאחר שהתנאי לא התקיים במקרה זה, לא היה ניתן להפעיל את העונש בגין העבירה הנוכחית. מאידך גיסא, השופטת הדגישה שכמות האלכוהול שנמדדה בגופו של הנאשם עלתה במעט על המותר בחוק. קרי, הסטייה הייתה מזערית ונתון זה הווה שיקול לקולא. לאחר עריכת איזון בין שיקולים אלו, השופטת פסלה את הנאשם מלקבל או להחזיק בפועל רישיון נהיגה למשך 16 חודשים. כלומר, שני שליש מהתקופה שנקבעה בסעיף 39א לפקודת התעבורה. כמו כן, הוטלו על הנאשם 4 חודשי מאסר על תנאי ו-4 חודשי פסילה על תנאי. בנוסף, הוא חויב בתשלום קנס בסך 1,000 ₪.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
