זכויות היוצרים מגינות מפני פגיעה בקניין הרוחני של היוצר ובפרט כאשר נעשה שימוש אסור ביצירה. פקודת זכויות היוצרים, שנחקקה בשנת 1924, הגדירה מהן יצירות הנהנות מהגנה של זכויות יוצרים ומהו משך התקופה בה ניתנת הגנה זו. עם זאת, במהלך השנים, הפסיקה והמחוקק הגדירו מקרים ויצירות חריגות, שאינן מוגנות מפני פגיעה בזכויות היוצרים. למשל, כאשר מדובר ברעיון, עובדה, מושג מתמטי או תהליך ושיטת ביצוע. דוגמא לדיון בהי'קף תחולת הפקודה וההגנה על זכויות היוצרים, ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום קניין רוחני


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצוי כספי בגין הפרת זכויות יוצרים והתעשרות שלא כדין. על פי כתב התביעה, התובעת הכינה ארבע תוכניות קונסטרוקציה עבור רצפת בריכת שחייה באחת מהערים במדינה. פרויקט הבנייה נוהל על ידי חברה קבלנית שזכתה במכרז לבניית בריכת השחייה. לאחר זמן מה, הנתבע הראשון החליף את מקומה של התובעת כקונסטרוקטור בפרויקט. מתוקף תפקיד זה, הנתבע עשה שימוש בתוכניות התובעת לבריכה. זאת לאחר שנעזר בנתבע השני, שעבד בעבר כשרטט אצל התובעת.

 

טיעוני הצדדים


לטענת התובעת, הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונה, הפרו את זכויות היוצרים שלה בתוכניות וביצעו עוולות לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999. לטענתה, היא הייתה זכאית לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים וביצוע העוולות, ללא הוכחת נזק. הפיצוי נדרש מכוח סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים. יש לציין כי סכום זה התבקש עבור כל הפרה.

 

מאחר שהיו ארבע תוכניות מועתקות, שסך הפיצוי שנתבע היה 80,000 ₪. בנוסף, התובעת טענה כי הנתבעים הציגו עצמם כמי ששרטטו את התוכניות ולכן ביצעו עוולה של תיאור כוזב, לפי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות. בגין עוולה זו, התובעת דרשה פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. התובעת הוסיפה וטענה לפגיעה במוניטין שלה, זכות הקניין ולהתעשרות שלא כדין על חשבונה.


מנגד, הנתבעים טענו כי הם התבקשו לבצע שינויים ותיקונים לתוכניות התובעת, על מנת להתאים אותן למצב החדש שנוצר בשטח. לדידם, שירות זה הוזמן מהם על ידי החברה הקבלנית שבנתה את הבריכה. בנוסף, נטען כי תוכניות הקונסטרוקציה לא נהנו מזכויות יוצרים. שכן, לא היה מדובר בתחום ייחודי אלא, מדע מתמטי. בנוסף, התוכניות היו בגדר "שיטת ביצוע" שהוכתבה על ידי החברה הקבלנית, אשר שמה נרשם על גבי התוכניות.

 

לחלופין, נטען כי הנתבע הראשון הוסיף לתוכניות המצאה מקורית שלו ובכך הפך אותן ליצירתו. משכך, הרי שזכות היוצרים של התובעת, במידה שהייתה קיימת, פקעה. הנתבעים הוסיפו כי לא היה כל תיאור כוזב ובמידה שזכויות יוצרים אכן הופרו, היה ראוי להתייחס לכל התוכניות כאל הפרה אחת. לבסוף, הנתבעים טענו כי הם נהנו ממספר הגנות שהוכרו בחוק לעניין הפגיעה בזכויות היוצרים. ראשית, השימוש שנעשה בתוכניות היה לצורך שיפורן ולכן היה מדובר בטיפול הולם. שנית, השינוי נעשה בתום לב.


דיון והכרעה


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופט החליט לדחות את התביעה. נקבע כי על התוכניות הופיעה הכותרת של חברת הקבלנות ולא של התובעת. החלפה זו נעשתה על ידי החברה עצמה וללא ידיעת הנתבעים. לכן, נפסק כי הנתבע הראשון פעל בתום לב עת האמין שלא הייתה הפרה של זכויות יוצרים. אולם, השופט נדרש לבחון האם הייתה קיימת הגנה על התוכניות מכוח חוק זכויות יוצרים.

 

כלומר, האם לחוק הייתה תחולה במקרה זה. על פי החוק, ישנה הגנה ספרותית גם על מפות ותוכניות. אולם, השופט הדגיש שעל מנת להחיל את הגנת זכויות היוצרים על התוכנית, נדרשה מקוריות ביצירה. כלומר, השקעת משאבים רוחניים אינטלקטואליים ביצירה. השופט ציין שהתובעת כלל לא העלתה טענות לעניין דרישה זו, בעוד שהנתבעים טענו כי התוכניות לא היו ייחודיות או מקוריות.

 

משכך, השופט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי התוכניות אכן הוגנו בזכות יוצרים. לכן, הרי שהתוכניות נכנסו לחריג שנקבע בסעיף 7ב(2) לפקודת זכויות היוצרים, בדבר שיטת ביצוע ותהליך ולא נהנו מהגנה. על כן, לא היה טעם לקבל את התביעה. למרות זאת, השופט המשיך בדיון וקבע כי זכויות היוצרים בתוכניות הועברו לחברת הבנייה. קביעה זו חיזקה את החלטת השופט לדחות את התביעה, לאור היעדר בעלות התובעים על התוכניות ומשלא הוכחה הפרה של זכות היוצרים.


באשר לטענת התיאור כוזב, השופט קבע כי הנתבעים ידעו על השימוש בשמם בתוכניות התובעת במסגרת ההליכים מול הרשויות. אולם, לטענת הנתבעים, הדבר היה בלתי נמנע ונעשה לצורך השגת אישור להמשך בניית הבריכה. עם זאת, השופט הבהיר כי הרשויות היו מודעות לכך שהתוכניות לא הוכנו על ידי הנתבעים. משכך, נקבע שהוספת שם הנתבעים על התוכניות לא עלתה לכדי תיאור כוזב והבקשה לפיצוי בגין עוולה זו נדחתה.


לבסוף, נדחתה עילת התביעה של עשיית עושר ולא במשפט. השופט קבע כי הנתבעים לא ביקשו להתעשר על חשבון התובעת ואף הפחיתו משכר הטרחה שהגיע להם את שווי התוכניות, לאחר שנודע להם כי אלו היו כבר קיימות. משכך, השופט קבע שדרישת התובעת לקבל את שכר טרחתם של הנתבעים ששולם להם בגין העבודות הנוספות שנעשו, הייתה חסרת בסיס.
בסופו של יום, התביעה נדחתה על כל חלקיה והתובעת חויבה בתשלום הוצאות הנתבעים.