בית המשפט דחה את בקשתה של אם למחיקת הערת אזהרה שנרשמה על ידי בתה במקרקעין שהיו שייכים לה. הרישום נעשה מכוח הסכם גירושין בין הורי הבת. השופטת קבעה כי ההורים התחייבו בהסכם לאפשר את רישום ההערה בבוא הזמן, ולא היה מקום לאי קיום התחייבות זו מצד האם כעת.
יש לכם שאלה?
תחילתו של ההליך דנן היה בהגשת בקשה בדרך המרצה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. האם ביקשה מבית המשפט להורות על ביטול הערת אזהרה אשר נרשמה לטובתה של בתה בלשכת רישום המקרקעין. הביטול התבקש מכוח סעיף בהסכם גירושין בין המבקשת לבין אביה של המשיבה.
בית המשפט הורה על העברת הסכסוך לבית המשפט לענייני משפחה. מאחר והן המבקשת והן המשיבה לא התגוררו בישראל שנים רבות, באי כוחם הסכימו כי התצהירים והמסמכים אשר הוגשו במסגרת המרצת הפתיחה יהוו ראיות בתיק. כמו כן, הצדדים הסכימו כי לצורך ההכרעה יוגשו סיכומים ועורכי הדין נמנעו מעריכת חקירה של המצהירים על תצהיריהם.
האם טוענת כי האב הפר את הסכם הגירושין
הסכם הגירושין עליו התבססה המשיבה נחתם בשנת 1989 ואושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. במועד החתימה על ההסכם, הייתה המשיבה כבת 4. במסגרת ההסכם התחייב האב לשלם מזונות לאישה ולילדים. כמו כן, נקבע כי הדירה אשר הייתה בבעלות הזוג תישאר בידי האישה, והיא תעביר אותה לילדיה בירושה. על מנת להבטיח זו, תרשם הערת אזהרה על הדירה.
האם טענה כי היא שילמה בפועל את תשלומי המשכנתא אשר רבצו על הדירה לאחר שבעלה לשעבר לא עמד בהם, למרות התחייבותו בהסכם. כמו כן, הוא לא שילם את דמי המזונות. משכך, הזכויות בדירה הועברו על שמה של המבקשת אשר נישאה מחדש ועברה להתגורר בארצות הברית. גם המשיבה עזבה את ישראל ועברה לחו"ל. בחודש מרץ 2004 פנתה המשיבה באמצעות בא כוחה ללשכת המקרקעין וביקשה לרשום הערת אזהרה לטובתה בדירה על פי סעיפי הסכם הגירושין. הערה זו נרשמה.
טענות הצדדים
האישה טענה כי בעלה לשעבר לא רשם הערת אזהרה בסמוך ולאחר שהועברו הזכויות בדירה על שמה. לטענתה, רק לאחר 15 שנים מאז שנחתם הסכם הגירושין התברר לה באקראי כי הבת רשמה לטובתה הערת אזהרה מכוח אותו סעיף בהסכם הגירושין. כמו כן, המבקשת טענה כי בהסכם הגירושין נקבע כי הדירה תועבר לילדיה כ"מתנה לאחר מיתה". לשיטתה, מדובר בקביעה המנוגדת להוראות סעיף 8 לחוק הירושה ומשכך היא הייתה צריכה להתבטל.
יש לציין כי המפקחת על רישום המקרקעין הורתה שלא תרשם הערת אזהרה על פי סעיף זה, שנגד את החוק, אך אישרה את הרישום בהתבסס על סעיף אחר. לטענת המבקשת, המפקחת טעתה. המבקשת הוסיפה כי המשיבה לא הייתה צד להסכם הגירושין ולפיכך ההתחייבות שהייתה בו לא הייתה תקפה כלפיה או לטובתה ולא הייתה לה זכות לרשום הערת אזהרה לטובתה.
הבת טענה כי ההערה הייתה צריכה להישאר על כנה. לדידה, אמה נטלה על עצמה התחייבות חוזית בעבר, בטרם הועברו הזכויות של אביה בדירה וכעת היא ביקשה להפר את ההתחייבות. לטענתה, דרישתה של האם לבטל את ההתחייבות בשל טענת אי חוקיות הוראות החוזה הייתה צריכה להידחות.
דיון והכרעה
בית המשפט לענייני משפחה הדגיש כי במקרה דנן מדובר בסכסוך שהתבסס על הסכם גירושין. הסכם זה היה במעמד חוזה מיוחד אשר כל צד היה צריך לקיים את שהתחייב. השופטת קבעה כי על מנת לפתור את הסכסוך בין האם לבתה, היה צורך בבחינת כוונת הצדדים בהסכם, תכליתו ומטרתו. כל אלו נעשו תוך תשומת לב כי היה מדובר בהסכם גירושין אשר צפה פני עתיד בכל הנוגע להתחייבות הצדדים כלפי ילדיהם, אשר במועד אישור ההסכם וביצועו, היו קטינים.
כמו כן, השופטת הדגישה את בחירת הצדדים להליך שלא להביא נסיבות חיצוניות ואת הסכמתם כי ההכרעה השיפוטית תהא על פי כתבי בי דין, תצהירים וסיכומי באי כוחם. אז, פנתה השופטת לבחינת פרשנותו של הסעיף הבעייתי בהסכם, שמכוחו נרשמה ההערה.
נקבע כי במועד חתימת ההסכם, שני הצדדים הסכימו לכל הוראות הסעיף, לרבות הזכות כי תרשם הערת אזהרה על הדירה לצורך קיום התחייבויות המבקשת. משכך, גם אם טענות המבקשת היו מתקבלות, הדבר לא היה פותר אותה ממילוי חובותיה על פי הסעיף. השופטת פסקה כי היות והמבקשת הסכימה בעבר לחתום על ההסכם על כל סעיפיו, היא הייתה מנועה מלחזור בה מהסכמתה כעת לגבי מה שטרם בוצע. כל טענה באשר לאי חוקיות סעיפי ההסכם נדחתה, כמו גם הבקשה למחיקת הערת האזהרה.
עודכן ב: 23/01/2012